פסק-דין בתיק ת"א 37039-12-11

1.         התובעים מתגוררים בכפר ג'ת.

            התובע 2 הוא בנה של התובעת 1.

            לטענת התובעים הקימו הנתבעות מתקנים, ארונות מתכת, ואלה הותקנו באופן המפריע לתובעים ולבני משפחתם. בכתב התביעה נטען כי המתקנים מוצבים באופן שמפריע לפתח הכניסה של הבית, לקומת הקרקע ולשטח הדרומי של הקרקע, וכן מפריעים לאופן התכנון של הבית.

            בכתב התביעה נטען גם כי מהמתקנים/ארונות נשמעים "זמזומים ורעשים" אשר יש בהם כדי להוות הפרעה של ממש לחיי היום יום של התובעים ובני משפחתם.

            התובעים טענו גם כי הנתבעות פלשו לשטחם, אך חזרו בהם מטענה זו. (פרוטוקול בעמ' 1 שו' 12).

            התובעים דרשו פיצוי בגין התנהלות הנתבעות, שלטענתם מגיעה לכדי מטרד ליחיד. את הפיצוי הנדרש חישבו התובעים לפי 10,000 ש"ח לכל שנה, למשך שלוש שנים וזאת בשל "פגיעה ביכולתם להפיק הנאה מנכסם". בסך הכול עומד לכן סכום התביעה על 30,000 ש"ח. בנוסף לפיצוי הכספי דרשו התובעים גם סעד שיורה לנתבעות לסלק את הארונות ולהעביר אותם למקום אחר.

            הנתבעות הכחישו את כל טענות התובעים.

2.         בדיון היום נשמעו הראיות. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם, ומטעם הנתבעות העידו מר מוטי אלקובי מטעמה של הנתבעת 1, ומר עמית גברא מטעמה של הנתבעת 2.

            לאחר ששמעתי את הראיות ואת טיעוני ב"כ הצדדים בתום הדיון אני מחליטה לדחות את התביעה. 

3.         התובעים לא חזרו בעדויותיהם, ובא כוחם אף נמנע מלהתייחס בסיכומיו, לטענה לפיה מיקום הארונות מפריע לכניסה לבית התובעים.

            על כל פנים טענה זו נטענה באופן סתמי ומהתמונות שהוצגו לי, ובכלל זה אלה שצורפו לתצהיר התובעים, עולה כי מיקום הארונות אינו יוצר כל הפרעה שהיא לכניסה לבית התובעים, בין ברגל ובין ברכב.

4.         אשר לטענת התובעים לפיה מהארונות נשמעים "זמזומים ורעשים" - גם כאן לא הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם.

            עדויות התובעים בעניין זה לא נתמכו בכל ראיה שהיא, אף שבקלות יכולים היו התובעים להביא ראיות נוספות לתמוך בטענה זו, ובכלל זה, עדים נוספים, הקלטה של רעש או חוות דעת לעניין עוצמתו.

            יוצא, כי התובעים לא הוכיחו את קיומם של "זמזומים ורעשים" וכל שכן לא הביאו כל ראיה שהיא לכך שאותם "זמזומים" עולים כדי מטרד.

5.         סעיף 44 (א) לפק' הנזיקין (נוסח חדש) קובע:  

            "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר, או להנאה סבירה מהם בהתחשב אם מקומם וטיבם. אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

            אמות המידה לבחינת קיומו של מטרד ליחיד פורטו ב ע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ פד"י ל (3) 785, 795:

            "שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק.

            ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת... שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהן, בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו אפוא אמת מידע אבסלוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן. בחינתה של הסבירות נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית, היינו על ידי ההערכה של מהותה ועוצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי".